הקמה, טריטוריה והיתכנות

שום מדינה לא תוותר על שטח ועל ריבונות משום שהחזון של יהודיה מעורר השראה. היא תסכים לדון בכך רק אם תגיע למסקנה שהעסקה משרתת את האינטרסים הלאומיים שלה ומעניקה לה תמורה גדולה מן הערך הכלכלי, המדיני והסמלי שהיא מייחסת לשטח.

לכן יהודיה אינה מבקשת תרומה או מחווה היסטורית. היא מבקשת ליצור עסקה בין שתי ישויות בעלות אינטרסים.

עבור מדינה בעלת שטח עצום, צפיפות אוכלוסין נמוכה ואזורים מרוחקים שכמעט אינם מפותחים, ערכו המעשי של חלק קטן מהטריטוריה עשוי להיות מוגבל. לעומת זאת, הזרמה משמעותית של הון, הקמת תשתיות, יצירת מקומות עבודה ופתיחת אפשרויות למסחר ולשיתוף פעולה עשויות להשפיע באופן מהותי על כלכלתה ועל עתידה.

ההסכם יכול לכלול שילוב של כמה מרכיבים:

• תמורה כספית ישירה עבור השטח והעברת הסמכויות הריבוניות.
• השקעה בתשתיות משותפות, ובהן כבישים, נמלים, אנרגיה, מים ותקשורת.
• יצירת מקומות עבודה והעדפה לספקים ולעובדים מקומיים בתקופת ההקמה.
• שיתופי פעולה בתחומי טכנולוגיה, חקלאות, רפואה, חינוך וביטחון.
• הסכמי סחר וגישה לשווקים, להון ולרשתות עסקיות בינלאומיות.
• פיתוח כלכלי של האזורים הסמוכים ליהודיה ולא רק של השטח שיועבר אליה.
• יצירת שותפות אסטרטגית ארוכת טווח בין יהודיה לבין המדינה המארחת.

עבור מדינה המתמודדת עם מחסור בהון, אבטלה, תשתיות חסרות או קושי לפתח אזורים מרוחקים, חבילת תמורות כזאת עשויה להיות מנוף משמעותי לצמיחה. עסקה מוצלחת לא תיבחן רק לפי המחיר שישולם עבור הקרקע, אלא לפי הערך הכלכלי והמדיני שתיצור במשך עשרות שנים.

עם זאת, ריבונות אינה נכס כלכלי רגיל. גם שטח שאינו מיושב ואינו מפותח הוא חלק ממדינה, ולוויתור עליו עשויה להיות משמעות רגשית, לאומית וביטחונית. יהיו מדינות שלא יסכימו לדון בכך בשום תנאי, ויהיו מדינות שבהן החוקה כלל אינה מאפשרת העברת שטח ללא הליך מורכב, אישור פרלמנטרי או משאל עם.

לכן החיפוש צריך להתמקד במדינות שבהן מתקיימים כמה תנאים במקביל:

• השטח המוצע אינו מרכז אוכלוסייה, מוקד זהות לאומית או אזור בעל חשיבות אסטרטגית מכרעת.
• למדינה יש די שטח כדי שהעברת האזור לא תפגע ביכולת ההתפתחות העתידית שלה.
• התמורה הכוללת יכולה להיות בעלת השפעה ממשית ומשנת מציאות עבורה.
• ניתן להשלים את העברת השטח והריבונות בהליך חוקתי, שקוף ולגיטימי.
• הציבור וההנהגה במדינה משתכנעים שיהודיה תהיה שכנה יציבה, שוחרת שלום ובעלת ערך אסטרטגי.
• זכויותיהם של תושבים וקהילות באזור ובסביבתו מוגנות במלואן.

הכרחי גם שהעסקה תהיה נקייה מחשד לניצול או לשחיתות. אין די בהסכמתם של כמה בעלי תפקידים. העברת שטח וריבונות חייבת להתבצע בגלוי, בהתאם לחוקת המדינה המארחת ובאישור המוסדות המוסמכים והציבור, ככל שהדין המקומי מחייב זאת. הסכם שנולד משוחד, לחץ או עקיפת הציבור לא יהיה בסיס מוסרי או יציב להקמת מדינה.

בסופו של דבר, מדינה קיימת תשקול להעביר שטח וריבונות ליהודיה רק אם יוצע לה דבר שקשה להשיג בדרך אחרת: השקעה כלכלית רחבת היקף, פיתוח אזורי, שותפות אסטרטגית והזדמנות לשנות את מסלול התפתחותה.

השאלה איננה מדוע שמדינה כלשהי תוותר על חלק מאדמתה (גם אם קטן). השאלה היא האם קיימת בעולם מדינה אחת שעבורה הסכם כזה, בתנאים הנכונים, יהיה עסקה לאומית טובה טובה מספיק כדי שהיא תבחר בה. די באחת.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הבעיה היא לבחור מלכתחילה שטח שאוכלוסיית הקבע בו קטנה ככל האפשר ושמרביתו נמצאת בבעלות המדינה המארחת. יהודיה אינה מיועדת להיות פרויקט של פינוי אוכלוסייה מקומית, ולכן אזור המאוכלס בצפיפות או מתאפיין במבנה בעלות מורכב אינו מתאים להקמתה.

לפני תחילת משא ומתן יהיה צורך לבצע בדיקה מלאה של הבעלות והשימוש בקרקע. גם אזור הנראה ריק על המפה עשוי לכלול קרקעות פרטיות, שטחי מרעה, דרכי מעבר, מקורות מים או שימושים מקומיים אחרים. מטרת הבדיקה אינה ליצור מערכת זכויות חדשה, אלא לזהות במדויק את הזכויות הקיימות כדי שאפשר יהיה לכבד אותן במסגרת העסקה.

יש להבחין בין העברת ריבונות לבין העברת בעלות. המדינה המארחת יכולה להסכים להעביר את הריבונות על שטח מסוים, אך קרקע פרטית הנמצאת בתוכו אינה הופכת בשל כך לרכושה של יהודיה. רכישת נכסים פרטיים תדרוש הסכם נפרד עם בעליהם ובמחיר שעליו יסכימו מרצונם.

בעלי נכסים שלא ירצו למכור יוכלו להמשיך להחזיק ברכושם תחת הריבונות החדשה, או שהשטח שבבעלותם יוצא מגבולות העסקה, ככל שהדבר אפשרי. אם סירובם למכור מונע יצירת שטח רציף ובר־קיימא, יהיה צורך לבחור טריטוריה אחרת. אין הצדקה ואין גם תבונה מעשית להתחיל את קיומה של המדינה בהפקעת רכוש ובסכסוך ממושך עם בעלי הקרקע.

לתושבי קבע שיימצאו בשטח המועבר יוצעו כמה אפשרויות

• להישאר כתושבי קבע, לשמור על אזרחותם הקודמת ולחיות תחת הסדר מיוחד שיוגדר בהסכם בין המדינות.
• למכור את רכושם ולעבור מרצונם לשטח המדינה המארחת, תמורת מחיר ופיצוי שייקבעו במשא ומתן.
• להישאר במקום ולקבל אזרחות מלאה ביהודיה - בכפוף לשבועת אמונים למדינה, לחוקתה, לחוקיה ולערכיה, אך ללא דרישה להיות יהודים או לעבור גיור.

התשלום שיועבר לממשלת המדינה המארחת עבור השטח והריבונות יהיה נפרד מן התמורה שתשולם לבעלי קרקע פרטיים. המדינה אינה יכולה למכור רכוש שאינו בבעלותה, ובעלי הנכסים אינם אמורים להסתפק בהבטחה שחלק מהתשלום הממשלתי יגיע אליהם.

ההסכם יצטרך להסדיר גם עניינים מעשיים הנובעים משינוי הגבול: גישה לכבישים ולמקורות מים, הכרה בחוזים וברישומי בעלות קיימים, תנועה בין בני משפחה משני צדי הגבול והמשך השימוש בתשתיות משותפות. אלו אינם עקרונות אידיאולוגיים אלא תנאים הכרחיים ליצירת גבול יציב ולמניעת סכסוכים עתידיים.

ככל שמספר התושבים והיקף הזכויות הפרטיות בשטח קטנים יותר, כך יהיה קל יותר להגיע להסכמות נקיות ופשוטות. זהו אחד הקריטריונים החשובים ביותר בבחירת הטריטוריה.

העיקרון המנחה הוא פשוט: ריבונות ניתן להעביר בהסכם בין מדינות; בעלות פרטית ניתן להעביר רק בהסכמת בעליה. אם לא ניתן להשיג את שתיהן מרצון ובתנאים ברורים, השטח אינו מתאים להקמת יהודיה.

נמיביה היא מועמדת בעלת פוטנציאל גבוה משום שהיא משלבת כמה מן התנאים החשובים ביותר להקמת יהודיה: שטח עצום, צפיפות אוכלוסין נמוכה, גישה לאוקיינוס, קרבה לנתיבי סחר ומרחק גיאוגרפי ואסטרטגי מהמזרח התיכון.

שטחה של נמיביה הוא כ־825 אלף קמ״ר ואוכלוסייתה מונה מעט יותר משלושה מיליון בני אדם. צפיפות האוכלוסין הממוצעת היא כ־3.7 תושבים לקמ״ר בלבד, ובמחוז //Kharas שבדרום המדינה היא כ־0.7 תושבים לקמ״ר. המשמעות היא שקיימת אפשרות לאתר שטח נרחב ורציף שיוכל לאפשר למדינה חדשה לצמוח במשך דורות בלי ליצור חיכוך עם ריכוזי אוכלוסייה גדולים.

לנמיביה רצועת חוף ארוכה באוקיינוס האטלנטי ושני נמלים מסחריים, בוולביס ביי ובלידריץ. נמל וולביס ביי מחובר לנתיבי סחר בין דרום אפריקה ומרכזה לבין אירופה, אסיה ואמריקה. מיקום כזה מעניק ליהודיה אפשרות להשתלב במסחר העולמי, לפתח נמל עצמאי ולבנות כלכלה שאינה תלויה במדינה שכנה לצורך גישה לים.

גם מבחינה כלכלית קיים בסיס אפשרי לשותפות. נמיביה מעוניינת בהשקעות, ביצירת מקומות עבודה, בפיתוח תשתיות ובהרחבת פעילותה מעבר לענפי הכרייה. יהודיה תוכל להציע עסקה הכוללת תמורה כספית, השקעות והקמת תשתיות, שילוב ספקים ועובדים מקומיים ושותפות בתחומי טכנולוגיה, אנרגיה, חקלאות, רפואה ומסחר. עבור נמיביה, עסקה כזאת עשויה להפוך שטח שאינו מממש את מלוא הפוטנציאל שלו למנוע צמיחה אזורי.

המחסור במים הוא אחד האתגרים המרכזיים במדינה, אך הוא אינו סיבה לפסול אותה. הוא מחייב את יהודיה לתכנן מראש מערך המבוסס על התפלה, ייצור אנרגיה, אגירת מים, מחזור והולכה. מדינה חדשה ממילא תידרש לבנות את תשתיותיה מן היסוד; האפשרות לשלב מים, אנרגיה ותכנון עירוני במערכת אחת היא גם הזדמנות להקים תשתית יעילה ומתקדמת שאינה תלויה במערכות ישנות.

נמיביה אינה האפשרות היחידה, והבחירה הסופית תיעשה לאחר השוואה מקצועית בין כמה מועמדות. הקריטריונים המרכזיים יהיו:

• שטח נרחב ורציף המאפשר צמיחה עתידית למיליוני תושבים.
• צפיפות אוכלוסין נמוכה ומבנה בעלות שניתן להסדרה.
• גישה עצמאית לים ולנתיבי מסחר בינלאומיים.
• יכולת מעשית לספק מים, אנרגיה ותחבורה.
• עומק אסטרטגי ויכולת הגנה על גבולות המדינה.
• מרחק מן האיומים האזוריים שעמם מתמודדת ישראל.
• מדינה מארחת שיכולה להפיק תועלת משמעותית מן ההון, התשתיות ושיתוף הפעולה שיהודיה תביא עמה.
• אפשרות להגיע להסכם חוקי וברור להעברת שטח וסמכויות ריבוניות.
• עלויות רכישה והקמה הנמצאות בטווח שניתן לגייס ולממן.
• סביבה אזורית המאפשרת יחסי שכנות, מסחר והכרה מדינית.

המטרה אינה למצוא מקום שאין בו קשיים. מקום כזה אינו קיים. המטרה היא למצוא מקום שבו היתרונות גדולים, הבעיות ניתנות לפתרון והעסקה יכולה להיות טובה הן ליהודיה והן למדינה המארחת.

נמיביה עונה כבר בשלב הראשוני על חלק משמעותי מן התנאים האלה ולכן ראוי להציב אותה בקבוצת המועמדות הראשונה, לבצע מחקר מקיף ולפתוח בבוא העת ערוצי שיחה עם גורמים רלוונטיים במדינה.

אין צורך שעשרות מדינות יסכימו לרעיון. נדרשת מדינה אחת, טריטוריה אחת והסכם אחד שטוב לשני הצדדים.

את הסכום המדויק ניתן יהיה לקבוע רק לאחר בחירת הטריטוריה וגיבוש תוכנית ההקמה, אך כבר עכשיו אפשר להגדיר את סדר הגודל: הקמת יהודיה תדרוש הון ראשוני של עשרות מיליארדי דולרים.

כהנחת עבודה ראשונית, יעד של כ־30 עד 60 מיליארד דולר עשוי להספיק לרכישת הטריטוריה ולהעברת הריבונות, להקמת תשתיות היסוד, לבניית מרכזי ההתיישבות הראשונים ולהעמדת מערכות ממשל, ביטחון ושירותים בסיסיים. אין זו הערכת תקציב סופית, אלא מסגרת ראשונית שמבהירה את היקף המשימה.

הקמתה המלאה של מדינה שבה יחיו בעתיד מיליוני תושבים תדרוש לאורך השנים השקעות גדולות בהרבה, אך אין צורך לגייס את כולן לפני תחילת הדרך. מדינה צומחת בהדרגה, וחלק ניכר מן הערים, הדיור, התעשייה, המסחר והתשתיות יוקמו באמצעות הון פרטי ובהתאם לגידול באוכלוסייה ובפעילות הכלכלית.

ניתן לחלק את המימון לשלושה שלבים מרכזיים:

1. שלב התכנון והמשא ומתן: הקמת מועצת ההקמה, גיוס מומחים, בדיקות משפטיות וגיאוגרפיות, תכנון כלכלי וביטחוני, מגעים עם ממשלות והכנת הסכמים. שלב זה ידרוש עשרות מיליוני דולרים.
2. שלב רכישת הטריטוריה והריבונות: התמורה למדינה המארחת, הסדרת הבעלות על הקרקע, סימון גבולות והקמת מנגנוני המעבר. עלותו עשויה לנוע בין מיליארדים בודדים לעשרות מיליארדים, בהתאם לגודל השטח ולתנאי העסקה.
3. שלב ההקמה הראשונית: מים, אנרגיה, נמל, כבישים, תקשורת, מגורים, ביטחון, ממשל ושירותים לאוכלוסיית המייסדים. זה יהיה החלק הגדול ביותר בגיוס ההון הראשוני.

ההון יגיע משילוב של כמה מקורות:

• קרן היסוד: בעלי הון, יזמים ופילנתרופים המזדהים עם החזון יוכלו להעמיד הון מייסד שאינו מיועד להחזר. תרומתם תאפשר לממן את השלבים שאינם מייצרים הכנסה ישירה, ובהם תכנון, משא ומתן, ביטחון והקמת מוסדות המדינה. אלו הא.נשים שיירשמו בתולדות יהודיה כאבות המייסדים.
• השקעות פרטיות בתשתיות: מתקני אנרגיה והתפלה, נמלים, תקשורת, דיור, תחבורה ואזורי תעשייה יכולים להיות מוקמים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. המשקיעים ירוויחו מהפעלת הנכסים ומהשירותים שיספקו, ולא מהבטחה לקבל החזר מכספי המיסים.
• מכירת קרקע וזכויות פיתוח: לאחר רכישת הטריטוריה ותכנונה, ניתן יהיה למכור קרקעות לבנייה, למסחר ולתעשייה. עליית ערך הקרקע כתוצאה מהקמת המדינה והתשתיות יכולה להפוך למקור מימון חשוב של תהליך הפיתוח.
• השקעות של חברות ויזמים: עסקים שיבחרו לפעול ביהודיה יביאו עמם הון, עובדים, ידע וטכנולוגיה. סביבת מס נמוך, רגולציה מצומצמת ושוק תחרותי עשויה למשוך חברות המבקשות להקים פעילות חדשה או מרכזים אזוריים.
• הון של המתיישבים הראשונים: רכישת בתים, הקמת עסקים והשקעה בפרויקטים מקומיים יזרימו הון נוסף ככל שההתיישבות תתרחב.
• שותפויות עם מדינות וגופים בינלאומיים: מדינות וחברות זרות יוכלו להשתתף בפרויקטים מסחריים בתחומי אנרגיה, תשתיות, נמל, מים וטכנולוגיה כאשר הדבר משרת גם את האינטרסים שלהן.

מסלול ההלוואות של קרן היסוד חייב להיבנות כך שלא יהפוך לחוב ממשלתי. חוקת יהודיה אוסרת על המדינה ללוות כסף ולהטיל את החזר החוב על הדורות הבאים. לכן הלוואות יוכלו להינתן לקרן ההקמה או לחברות פרויקט פרטיות ולהיפרע מהכנסות הנכס או המיזם שמימנו, אך לא להיות מובטחות באמצעות מיסים עתידיים או קופת המדינה.

הגיוס צריך להתבצע לפי אבני דרך. בשלב הראשון יגוייס הכסף הדרוש לבדיקות ההתכנות ולהקמת הצוות. לאחר שיושג הסכם עקרונות עם מדינה מארחת יופעלו התחייבויות ההון לרכישת הטריטוריה. כספי התשתיות יגויסו רק לאחר שהשטח, הגבולות והסמכויות הוסדרו. כך ניתן לבנות התחייבויות בהיקף גדול בלי לדרוש מכל המשקיעים להעביר את מלוא הכסף בתחילת הדרך.

ההון הדרוש ליהודיה קיים בעולם. האתגר המרכזי הוא בניית פרויקט אמין שימשוך אליו אנשים בעלי יכולת, הון ונכונות לפעול. חזון ברור, צוות מצוין, הסכם מדיני ותוכנית כלכלית מעשית יהפכו את יהודיה מרעיון להזדמנות היסטורית שמייסדים ומשקיעים ירצו להיות שותפים לה.

יהודיה אינה זקוקה למיליוני תושבים כדי להתחיל. היא זקוקה לגרעין מייסד של אנשים הרוצים לקחת חלק בבניית המדינה החדשה. הגרעין הזה יקים את העיר ואת הכפרים הראשונים, יניע את הכלכלה ויעצב בפועל את התרבות והמוסדות של יהודיה.

האוכלוסייה הראשונית צפויה להגיע מכמה קבוצות מרכזיות:

• יהודים החיים בתפוצות ומבקשים לחיות במדינה יהודית, אך אינם רואים בישראל את ביתם המתאים.
• ישראלים המבקשים לשלב חיים בעברית ובתרבות יהודית עם חירות אישית רחבה, ממשל מוגבל וכלכלה חופשית.
• יזמים, מהנדסים, רופאים, אנשי חינוך, בוני תשתיות, אנשי ביטחון ובעלי מקצועות נוספים הנמשכים להזדמנות להקים מערכות חדשות מן היסוד.
• צעירים ומשפחות המחפשים מקום שבו יוכלו לבנות עתיד, לרכוש קרקע, להקים עסק ולהיות שותפים בעיצוב החברה שבה יחיו.
• אנשים בעלי רוח חלוצית, שעבורם יהודיה אינה רק יעד להגירה אלא מפעל חיים בעל משמעות היסטורית.

אין מספר קסם שממנו מדינה נעשית בת־קיימא. קיימים כמה שלבי התפתחות, ולכל אחד מהם מסה קריטית משלו:

• גרעין מייסד בן כמה אלפי אנשים יוכל להוביל את התכנון, גיוס ההון, המשא ומתן המדיני והקמת המערכות הראשונות.
• אוכלוסייה של כ־25–50 אלף תושבים תוכל לאכלס את היישוב העירוני הראשון ואת ראשית ההתיישבות הכפרית/חקלאית, להפעיל את התשתיות המרכזיות וליצור שוק מקומי ראשוני.
• אוכלוסייה של כ־250–500 אלף תושבים תעניק ליהודיה מסה קריטית של כוח עבודה, יזמות, צריכה, חינוך, רפואה, ביטחון וחיים תרבותיים. בשלב זה היא כבר תוכל להתנהל כמדינה קטנה, יציבה ובעלת כלכלה מגוונת.
• בטווח הארוך, יהודיה צריכה להיות מתוכננת לצמיחה למיליון תושבים ויותר, ולבחור מלכתחילה טריטוריה שתוכל להכיל בעתיד גם כמה מיליונים.

יהודיה תיבנה כמדינה המחוברת לעולם, מייבאת את מה שכדאי לייבא ומפתחת יתרון בתחומים שבהם היא יכולה להצטיין.

פוטנציאל האוכלוסייה גדול בהרבה מן הנדרש לשלב הראשון. מתוך כשמונה מיליון יהודים החיים מחוץ לישראל, די בכך שאחוז אחד בלבד יבחר לעבור ליהודיה כדי ליצור אוכלוסייה של כ־80 אלף איש. חמישה אחוזים יהוו בסיס של כ־400 אלף תושבים — מסה קריטית משמעותית למדינה חדשה.

הצמיחה תתרחש בהדרגה. תושבים יביאו עמם עסקים, עסקים ייצרו מקומות עבודה, מקומות עבודה ימשכו תושבים נוספים, והצלחתה של העיר הראשונה תאפשר להקים ערים וקהילות חדשות. ככל שיהודיה תוכיח שהיא מציעה ביטחון, שלטון חוק, חירות, הזדמנות כלכלית וזהות יהודית, כך יגדל מספר האנשים שירצו להיות חלק ממנה.

עיר אוטונומית אינה שלב מוקדם של מדינה ריבונית. היא ישות מקומית הפועלת ברשותה של מדינה אחרת וכפופה לה. גם כאשר מוענקות לה סמכויות רחבות, מקור הסמכות נשאר בידי המדינה המארחת.

כל עוד יהודיה אינה ריבונית, חוקיה כפופים לחוקתה של מדינה אחרת, בתי המשפט שלה אינם הערכאה הסופית, גבולותיה אינם בשליטתה והיא אינה יכולה לקבוע באופן עצמאי מדיניות אזרחות, הגירה, ביטחון, מטבע ויחסי חוץ. היא גם אינה יכולה להבטיח שמגילת הזכויות, תקרות המס ומגבלות השלטון שלה יישמרו אם השלטון במדינה המארחת יחליט לשנות את ההסדר.

חשוב מכך, אין מסלול משפטי אוטומטי ההופך עיר אוטונומית למדינה. כדי לקבל ריבונות יהיה צורך לפתוח בעתיד משא ומתן חדש ולשכנע את המדינה המארחת לוותר על שטח הנמצא בבעלותה ובריבונותה. לאחר שההצלחה תמשוך הון ותהפוך למוקד כלכלי בעל ערך, יהיה למדינה המארחת תמריץ גדול יותר לשמור עליה ולא להיפרד ממנה.

גם מייסדים ומשקיעים לא יתחייבו להשקעות על בסיס תקווה מדינית. לפני השקעת מיליארדים ברכישת קרקע, בניית תשתיות והקמת עיר, צריך להיות ברור מי הריבון, איזו חוקה חלה על השטח ומי מוסמך לשנות את הכללים. ודאות זו יכולה להיווצר רק באמצעות הסכם מחייב להעברת הטריטוריה והריבונות.

השלב הראשון בהקמת יהודיה חייב אפוא להיות הסכם מדיני שבו מדינה קיימת מעבירה לה טריטוריה מוגדרת וסמכויות ריבוניות מלאות. רק לאחר שההסכם נחתם ואושר כדין, ניתן להתחיל בהקמת התשתיות, בגיוס האוכלוסייה ובהפעלת מוסדות המדינה.

ריבונות מן היום הראשון אינה מחייבת שכל מערכות המדינה יהיו מוכנות באותו יום. בתקופת ההקמה יהודיה תוכל לרכוש שירותים מן המדינה שממנה נרכשה הטריטוריה או ממדינות אחרות, אלא ששירותים אלה יינתנו מכוח הסכם בין מדינות ריבוניות, ולא כסמכויות שהמדינה המארחת רשאית להעניק ולשלול.

המדינה יכולה להתחיל עם עיר אחת, אוכלוסייה קטנה ומוסדות המצויים בתהליך בנייה. היא אינה יכולה להתחיל ללא הסמכות העליונה לקבוע את חוקיה ואת עתידה.

יהודיה תיבנה בשלבים, אך הריבונות אינה אחד השלבים. היא נקודת ההתחלה.