יְהוֹדַיָה · YEHODAYA
זהות יהודית, אזרחות וחברה
זהותה של מדינה והסמכות שהיא מפעילה על אזרחיה הן שתי שאלות שונות. יהודיה תהיה מדינה יהודית משום שהיא תוקם בידי העם היהודי ולמענו, תשמש בית ליהודים ותבטא במרחב הציבורי את ההיסטוריה, השפה והתרבות היהודית. יחד עם זאת, מדינה היא ישות בירוקרטית ולא אדם. היא אינה מקיימת מצוות וגם לא תשתמש בכוחה על מנת לכפות על תושביה לעשות זאת. היא גם לא תהיה מדינת הלכה ולא תעניק למוסד דתי כלשהו סמכות שלטונית.
זהותה היהודית של יהודיה תבוא לידי ביטוי בכמה מרכיבים מרכזיים:
- הזכות של בני העם היהודי לעלות אליה ולקבל אזרחות.
- העברית כשפתה המרכזית של המדינה.
- שילוב השבת וחגי ישראל בלוח הזמנים הלאומי.
- סמלים, מועדים, טקסים ותכנים ציבוריים השאובים מן ההיסטוריה והתרבות היהודית.
- לימוד השפה העברית, תולדות העם היהודי, יצירתו ומורשתו.
- מחויבותה של המדינה לסייע ליהודים ולקהילות יהודיות בעת מצוקה.
אף אחד מן המרכיבים האלה אינו מחייב כפייה דתית. השבת, לדוגמה, תהיה יום המנוחה הלאומי והשירותים הממשלתיים.(לא כולל תחבורה ציבורית) יושבתו בה, אך בעלי עסקים ואנשים פרטיים יהיו חופשיים לעבוד, לנסוע, לסחור או לנוח כרצונם. זהו ביטוי ללוח השנה ולזהות הציבורית של המדינה, לא ניסיון להכתיב לאזרחיה אורח חיים דתי.
הפרדת הדת מן המדינה פירושה שלמדינה לא תהיה דת רשמית, לא יהיה בה משרד דתות ולא תהיה רבנות ממלכתית. המדינה לא תממן בתי כנסת, ישיבות, מקוואות, רבנים או כל מוסד דתי אחר. קהילות דתיות יוכלו להקים מוסדות, להעסיק בעלי תפקידים ולקיים את מנהגיהן באמצעות כספי חבריהן ותרומות פרטיות.
המערכת המשפטית תהיה אזרחית בלבד. נישואים יוסדרו באמצעות חוזה אזרחי, וסכסוכים הנוגעים לרכוש, ירושה או אחריות לילדים יידונו בבתי המשפט של המדינה. בני זוג יהיו חופשיים לקיים גם טקס דתי בכל קהילה שיבחרו, אך לטקס לא תהיה סמכות משפטית עצמאית ולא יפעלו בתי דין דתיים כערכאות שיפוט של המדינה.
גם בתחומי הגיור, הכשרות והמעמד הדתי, המדינה לא תקבע הלכה. קהילות יהודיות יחליטו בעצמן את מי הן מקבלות לשורותיהן ובאילו תנאים. המדינה תשמש כרשם אדמיניסטרטיבי: היא תתעד את ההכרה שניתנה לאדם בידי קהילה מוכרת, אך לא תכריע אם הוא יהודי על פי תפיסה תאולוגית אחת המחייבת את כולם.
גופי כשרות פרטיים יהיו רשאים לקבוע תקנים ולהעניק תעודות בהתאם להשקפתם. תפקידה של המדינה יהיה למנוע הונאה בלבד: מי שמציג מוצר ככשר יידרש לעמוד בתקן שעליו הצהיר. המדינה לא תקבע מהי כשרות ולא תעניק מונופול לגוף דתי מסוים.
הפרדה זו תאפשר לכל זרם יהודי להתפתח בכוחות עצמו, בלי לנסות להשתלט על מנגנון המדינה ובלי להיות כפוף לזרם אחר. יהודים דתיים יוכלו לקיים חיים דתיים מלאים, יהודים חילונים יוכלו לחיות ללא כפייה, וקהילות שונות יוכלו להתחרות על אמונם והשתתפותם של אנשים באמצעות הערך שהן מציעות.
הפרדה מוחלטת בין דת למדינה מחייבת ששום מוסד דתי לא יקבל סמכות שלטונית, כסף ציבורי או כוח לכפות את פסיקותיו על מי שלא בחר בו.
יהודיה תהיה יהודית בשפתה, בתרבותה, בייעודה ובסיפור שהיא מספרת על עצמה; אזרחית במערכת החוק והמשפט שלה; וחופשית בחיי הפרט והקהילה.
המונח „יהודי” לצורך חוק השבות יהיה הגדרה אזרחית־לאומית, ולא פסיקה הלכתית. מטרתה לקבוע מי זכאי להצטרף ליהודיה מכוח השתייכותו לעם היהודי, ולא להכריע בשאלה דתית המחייבת את כלל הקהילות.
זכאי שבות יהיה כל אדם המשתייך לאחת הקבוצות הבאות:
- מי שנולד לאם יהודייה או לאב יהודי.
- מי שלפחות אחד מסביו או מסבותיו היה יהודי.
- מי שהצטרף לעם היהודי באמצעות גיור שנערך בידי קהילה יהודית מוכרת.
הזכאות מכוח מוצא לא תהיה תלויה באמונה דתית, בשמירת מצוות או בהשתייכות לזרם מסוים. אדם חילוני או אתאיסט זכאי לאזרחות כמו אדם דתי. יהודיה היא מדינה של העם היהודי כולו, ולא של קהילה דתית אחת מתוכו.
המדינה תכיר בגיורים שנערכו בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות, רפורמיות וקראיות. קהילה מוכרת תידרש להיות גוף קיים ומתפקד, בעל מוסדות, חברים, הנהגה והליך גיור מתועד. דרישות אלה נועדו לוודא שהגיור הוא הליך ממשי של הצטרפות לקהילה ולעם היהודי, ולא מסלול פיקטיבי שנוצר לצורך קבלת אזרחות.
המדינה לא תקים מוסד גיור, לא תעסיק רבנים ולא תקבע איזה זרם מייצג את „היהדות הנכונה”. היא תבחן את אמינות המסמכים ואת מעמדה של הקהילה ותתעד במרשם כי האדם הוכר כיהודי על ידה. כל קהילה אחרת תישאר חופשית להחליט אם היא מכירה בגיור זה לצרכיה הדתיים.
לכן ייתכן שאדם ייחשב יהודי לצורך חוק השבות והאזרחות, אך לא יוכר כיהודי בידי קהילה דתית מסוימת. אין בכך סתירה. המדינה קובעת זכאות אזרחית; הקהילה קובעת השתייכות דתית. אף אחת מהן אינה מוסמכת לכפות את הגדרתה על האחרת.
הוכחת הזכאות תתבסס על מסמכים כגון תעודות לידה, רישומי משפחה, מסמכי קהילה, תעודות גיור ועדויות היסטוריות. כאשר המסמכים חסרים או שנויים במחלוקת, יתקיים הליך אזרחי מסודר לבדיקת הראיות, והחלטותיו יהיו ניתנות לערעור בפני בית משפט אזרחי.
הזכאות לשבות מעניקה את הזכות לבקש אזרחות, אך קבלת האזרחות תחייב גם שבועת אמונים למדינה, לחוקתה ולערכיה, וכן שליטה בסיסית בשפה העברית. תנאים אלה חלים על האזרח מכוח מחויבותו למדינה המשותפת, ולא מכוח אמונתו הדתית.
יהדות אינה תנאי לכך שכל אדם החי ביהודיה יהיה אזרח. מי שאינו יהודי יוכל לקבל מעמד של תושב ארעי או תושב קבע בהתאם לחוק. מסלולי אזרחות שאינם מכוח השבות — ובהם הסדר האזרחות לתושבים שיחיו בטריטוריה בעת הקמת יהודיה — יוגדרו בנפרד ולא יחייבו אותם להיות יהודים או לעבור גיור.
העיקרון המנחה פשוט: שערי השבות של יהודיה יהיו פתוחים בפני בני העם היהודי מכל הזרמים ומכל דרכי החיים, בלי להפקיד את מפתחות המדינה בידי ממסד דתי כלשהו.
לא. מדינה ליברטריאנית מגבילה את היקף הממשלה, אך אינה מתעלמת מאנשים שאינם מסוגלים לדאוג לצורכיהם הבסיסיים. יהודיה תקים רשת ביטחון ממוקדת, פשוטה ויעילה, שתסייע למי שזקוק לעזרה בלי להפוך את כלל האוכלוסייה לתלויה במנגנון ממשלתי רחב.
העיקרון המנחה הוא שוויון בהזדמנויות, לא שוויון בתוצאות. המדינה תבטיח שוויון בפני החוק, גישה לחינוך ולשירותי בריאות בסיסיים והיעדר חסמים או העדפות שלטוניות. היא לא תנסה להשוות את תוצאות חייהם של אנשים באמצעות מיסוי הולך וגדל, חלוקה מחדש של הכנסות או ניהול בחירותיהם. בני אדם שונים זה מזה בכישוריהם, בשאיפותיהם, במאמציהם ובהחלטותיהם, ולכן גם הישגיהם יהיו שונים.
שוויון בהזדמנויות אינו מבטיח שכל אדם יתחיל את חייו בדיוק מאותה נקודה. הוא מבטיח שמחסור כלכלי לא ימנע מילד לקבל חינוך איכותי, בסטנדרטים שקבעה המדינה, שמחלה לא תשאיר אדם ללא אמצעים ללא טיפול ושחוקי המדינה לא יגבילו אדם המבקש לעבוד, ללמוד, ליזום ולהתקדם.
המודל יבחין בין שלושה מצבים שונים:
- אדם המסוגל לעבוד ולפרנס את עצמו.
- אדם העובד, אך הכנסתו אינה מגיעה לרמת המינימום שנקבעה.
- אדם שאינו מסוגל לעבוד, באופן מלא או חלקי, בשל מחלה או מוגבלות.
אדם המסוגל לעבוד יהיה אחראי לפרנסתו ולבחירותיו. המדינה לא תסבסד אורח חיים, מקצוע או רמת צריכה מסוימת. שוק חופשי, מיסוי נמוך, היעדר מכסים וחסמי כניסה והקמת עסקים בקלות יאפשרו ליותר אנשים לעבוד, ליזום ולשפר את מצבם בכוחות עצמם.
מי שעובד אך הכנסתו נמוכה יקבל השלמת הכנסה באמצעות מס הכנסה שלילי. ההשלמה תהיה אוטומטית, פשוטה ותשולם דרך מערכת המס, בלי מערך נפרד של לשכות, ועדות ופקידי סעד. גובהה יחושב בהתאם להכנסה ולהיקף העבודה, כך שכל הגדלה של ההכנסה מעבודה תשפר את מצבו של האדם ולא תגרום לאובדן חד של זכויות.
מי שאינו מסוגל לעבוד כלל, בשל נכות או מחלה ואין לו מקורות הכנסה אחרים, יקבל מן המדינה סיוע ישיר שיבטיח את צרכיו הבסיסיים. הסיוע יינתן בעיקר בעין — סיוע בדיור, במזון, בטיפול, בציוד ובשירותים נדרשים — ויותאם למידת יכולתו של האדם לתפקד ולעבוד. כאשר קיימת יכולת חלקית, המערכת תאפשר לשלב עבודה עם סיוע ולא תציב בפני האדם בחירה בין השניים.
האופן שבו תשתתף המדינה בתחומי הבריאות והחינוך הוא באמצעות שוברים אישיים שאינם ניתנים להעברה או לשימוש באופן אחר. כל אזרח יוכל לבחור באמצעותם בין גנים, בתי ספר, מרפאות, בתי חולים וחברות ביטוח פרטיות העומדים בתקן הנדרש. הספקים יתחרו על בחירתו של האזרח באיכות, במחיר ובשירות.
יהודיה לא תקים מוסד לביטוח לאומי המנהל קצבאות, פנסיות וביטוחים עבור כלל האוכלוסייה. האחריות לביטוח פנסיוני, לאובדן כושר עבודה ולכיסויים נוספים תהיה אישית ותתבצע באמצעות גופים פרטיים. הפנסיה תיצבר בחשבון השייך למפקיד, ולא תתבסס על התחייבות של הדור הבא לממן את הדור הנוכחי.
אחריות אישית וערבות חברתית אינן סותרות זו את זו. לצד רשת הביטחון הציבורית יפעלו משפחות, קהילות, קרנות וארגוני סיוע פרטיים. המדינה תכיר חלקית בתרומות כהוצאה לצורכי מס ולא תתמוך בהם כספית.
זוהי רשת ביטחון שנועדה לתפוס אדם בעת נפילה ולסייע לו להתרומם — לא מערכת שנועדה לנהל את חייו או לקבוע עבורו מהי התוצאה הראויה.
הם יכולים להספיק, בתנאי שיהודיה תקים את המדינה המתוארת במסמך ולא תייבא את מבנה ההוצאות של מדינת רווחה קיימת. שיעור המס אינו עומד בפני עצמו; השאלה היא אילו תפקידים המדינה נוטלת על עצמה, כיצד השירותים ניתנים ומהו היקף הכלכלה שעליו מוטל המס.
תקרת המס המוצעת אינה זניחה: עד 22% מס הכנסה ארצי ליחידים ולחברות, עד 9% מס הכנסה מוניציפלי ומס קרקע. בסיס המס יהיה רחב ואחיד, ללא מדרגות, פטורים מגזריים או מסלולים מיוחדים. לא יוטלו מע״מ ומכסים, אך ההכנסה מעבודה, הון ופעילות עסקית תהיה חייבת במס באופן פשוט ושקוף.
העיקרון הוא הפוך מן המקובל במדינות רבות. יהודיה לא תקים תחילה מנגנון ממשלתי רחב ואז תעלה מסים כדי לממן אותו. היא תקבע בחוקה תקרת מס קשיחה ותתכנן את הממשלה ואת השירותים הציבוריים כך שיוכלו לפעול בתוך מסגרת ההכנסות שהיא מאפשרת.
כמה מאפיינים של המודל יצמצמו את ההוצאה הציבורית:
- הממשלה לא תפעיל חברות ממשלתיות ולא תסבסד מפעלים, ענפים או קבוצות לחץ.
- לא יוקמו מערכות ממשלתיות גדולות של חינוך, רפואה, ביטוח ופנסיה. המדינה תממן שירותים בסיסיים באמצעות שוברים, והאזרחים יבחרו בין ספקים פרטיים מתחרים.
- לא יוקם מנגנון רחב של קצבאות. הסיוע יתמקד במי שאינו מסוגל לעבוד, ומס הכנסה שלילי ישלים את הכנסתם של עובדים בעלי שכר נמוך.
- הממשלה תהיה דיגיטלית, מספר משרדיה יוגבל, לא תוענק קביעות לעובדי מדינה ולא יתקיימו רשויות מס מקבילות.
- לא ימומנו מוסדות דת, שגרירויות, ארגונים בינלאומיים, סובסידיות או פרויקטים שאינם נמנים עם תפקידיה הבסיסיים של המדינה.
- המדינה לא תגייס חוב, ולכן תקציבה לא יישא לאורך שנים תשלומי ריבית על הוצאות העבר.
הביטחון, המשפט, המשטרה והגנת זכויות האזרח יהיו בראש סדר העדיפויות של התקציב הארצי. חינוך ובריאות בסיסיים ימומנו באמצעות שוברים בתקן שייקבע מראש. מי שירצה שירותים מורחבים יוכל לרכוש אותם מכספו או באמצעות ביטוח פרטי. תשתיות כלכליות כגון אנרגיה, תקשורת, נמלים ותחבורה יוקמו ככל האפשר באמצעות הון פרטי, זיכיונות ותשלום לפי שימוש, תחת כללים שימנעו מונופול ופגיעה בזכויות.
חשוב להבחין בין הקמת המדינה לבין הפעלתה השוטפת. בניית נמלים, מערכות מים ואנרגיה, ערים, מתקני ביטחון ותשתיות ראשונות לא תמומן רק מהמסים שישלמו עשרות אלפי התושבים הראשונים. עלויות ההקמה ימומנו באמצעות קרן היסוד, השקעות פרטיות, חברות פרויקט וזכויות פיתוח. מערכת המס נועדה לממן את הפעילות השוטפת לאחר שהתשתית הראשונית כבר הוקמה.
בתקופת ההקמה יוקצה חלק מהון היסוד גם לבניית יכולות ביטחוניות ולקרן ייצוב לאומית. בעת חירום חריגה יהיה ניתן להשתמש בקרן זו או להטיל מס חירום זמני וייעודי, בכפוף לאישור הנדרש ולסעיף פקיעה אוטומטי שיבטל אותו עם סיום הצורך.
היכולת לממן את המדינה תלויה גם בצמיחה. מערכת מס פשוטה, סחר חופשי, היעדר מכסים, הגנה חזקה על קניין והקמה קלה של עסקים נועדו למשוך הון, יזמים ועובדים ולהגדיל את בסיס המס. שיעור מתון המוטל על כלכלה רחבה וצומחת יכול להניב יותר ממס גבוה המוטל על כלכלה חלשה, עמוסת פטורים והתחמקויות.
לפני ההקמה ייבנה מודל פיסקלי מלא שיבחן תרחישים שונים של אוכלוסיה, הכנסה, צורכי ביטחון ועלויות שוברים ותשתיות. אם יתברר ששירות מסוים אינו ניתן למימון בתוך תקרת המס, הפתרון יהיה לשנות את היקפו, את אופן אספקתו או את קצב יישומו — לא לפרוץ את התקרה בכל פעם שהממשלה מבקשת להרחיב את פעילותה.
שיעורי המס אינם הבטחה שכל רצון ציבורי ימומן. הם מסגרת המחייבת את המדינה לבחור, להתייעל ולהתרכז במשימותיה החיוניות. יהודיה לא תשאל כמה מס אפשר לגבות כדי לממן ממשלה הולכת וגדלה, אלא איזו ממשלה ניתן וראוי לקיים בתוך הגבול שהאזרחים קבעו לה.